פסק-דין בתיק ת"א 42009-12-11

1.         לפניי עתירת המבקשת - היא הנתבעת לדחיית התביעה שהוגשה כנגדה על הסף - מחמת התיישנותה.

2.         עסקינן בתביעה בגין נזקי גוף שנגרמו למשיב - הוא התובע (להלן: " המשיב" או " התובע") במהלך עבודתו אצל המבקשת. לטענתו, במהלך פירוק צנרת, וכאשר משך את אחד הצינורות, לפתע ידית החליקה לאחור וכתוצאה מכך נחתכה כף ידו הימנית. בכתב תביעתו, לא פירט התובע אימתי התרחשה התאונה לה הוא טוען. המשיב טען בכתב התביעה כי המוסד לביטוח לאומי קבע כי למשיב נכות צמיתה בשיעור 15% החל מיום  06.12.04.

3.         בבקשה שלפניי טוענת המשיבה כי על אף שהמשיב ניסה לערפל את מועד פגיעתו, עולה ממסמכי הוועדה הרפואית שקבעה את נכותו של המבקש כי הקביעה נובעת מתאונה שאירעה ביום 22.06.03 . ועוד - לטענת המשיבה גם בחוות הדעת מטעם המשיב נקבע כי הוא מייחס את הנכות לתאונה מיום 22.06.03. לאור האמור, המבקשת טוענת כי התביעה התיישנה  - שכן חלפו כשמונה וחצי שנים מיום שאירעה התאונה הנטענת ועד להגשת התביעה ביום 22.12.11, ועל כן  יש לדחותה על הסף. 

4.         המשיב טוען בתגובה כי דחייה על הסף בשל התיישנות הינה סמכות שבשיקול דעת, ובית המשפט ישתמש בסעד זה של סילוק על הסף במקרים קיצוניים לאור העובדה שמדובר בטענה דיונית ולא מהותית. עוד טוען המבקש כי נכותו הסופית נקבעה רק בשנת 2005, וכי זהו מועד הגילוי, ועל כן רק מיני אז יש להתחיל מניין תקופת ההתיישנות. המשיב מדגיש את חשיבותה של זכות הגישה לערכאות ואת החשש לפגיעה בה, במידה ותידחה התביעה על הסף.

5.         יצויין כי אין המבקש כופר במועד התאונה לה טענה המבקשת בבקשתה.

דיון והכרעה

6.          תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 מסמיכה את בית המשפט לדחות את התביעה על הסף מחמת "כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות את התובענה בנוגע לאותו נתבע", כאשר תקנה זו מקנה לבית המשפט הסמכות לדחות על הסף תביעה מחמת התיישנותה (ראו א' גורן " סוגיות בסדר דין אזרחי" (מהדורה עשירית), עמ' 178 וכן: ע"א 4600/91 דבורה מוסקוביץ נ' הבנק הבינ"ל הראשון בע"מ פד"י מ"ח (3), 455).

7 .         בענייננו, ועל כך אין עוד מחלוקת בין בעלי הדין - כתב התביעה הוגש לבית המשפט ביום 22.12.11, דהיינו שמונה וחצי שנים לאחר מיום אירוע - ביום 22.06.03.

8.         כבר נפסק כי הסדר ההתיישנות בנזיקין מורכב משתי מערכות דינים המשלימות זו את זו. ההסדר הכללי מצוי בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, ואליו מצטרף ההסדר הספציפי המוצא את ביטויו בסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (ראו: ע"א 34/95 עמוס גבעון נ' ד"ר י' ברמה פד"י נ(4) 462; על היחס בין ההסדר שבחוק ההתיישנות לבין ההסדר שבסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין ראו: עא 148/89  שיכון עובדים בע"מ נ' עיזבון יוסף בליבאום ז"ל, פ''ד מט(5) 485).

9.          טוען המבקש, כי הנזק לא התגלה במועד התאונה. אם ירדתי לסוף דעתו של המבקש טוען הוא, כי אחד ממרכיבי עילת התביעה הוא הנזק שנגרם לו עקב התאונה, ולפיכך יש למנות תקופת ההתיישנות מיום גילוי הנזק, שהינו מועד מאוחר למועד התאונה.

10 .       על הטוען כי חל כלל הגילוי המאוחר, להוכיח זאת. ב רע"א 5087/10 מ"י נ' דוננפלד (פורסם בנבו, 7.11.2012) נקבע כי " כיוון שכלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 הוא חריג לכלל ההתיישנות, הנטל להוכיח כי התקיים כלל הגילוי המאוחר מוטל על הטוען לו". בעניננו התובע לא הוכיח טענתו כי הנזק התגלה בשלב מאוחר יותר ממועד התאונה ודי בכך כדי להצדיק דחיית טענתו וקבלת בקשת המבקשת . 

11 .       כך או כך, דין טענת המשיב- התובע להידחות אף לגופה, ולהלן הנמקתי.

12 .       מאחר ומדובר בתביעת נזקי גוף בגין מעשה נזיקין, חל סעיף 89 לפקודת הנזיקין. סעיף 89 הנ"ל קובע כי:

"לעניין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות- "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:

(1)        מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך -היום שבו חדל;

(2)        מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק.

13 .       המשיב טוען כי הנזק לא התגלה במועד התאונה, ועל כן יש להחיל את הוראות הסעיף לפיהן יש למנות את תקופת ההתיישנות מן המועד בו התגלה הנזק, כאשר מיום הגילוי (בשנת 2005) לא חלפה תקופת ההתיישנות. באשר למועד הגילוי נקבע ב רע"א 2368/08 אבנ"ר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 10.07.2011) כי:

"גילוי מאוחר של גורם הנזק בעוולת נזיקין על פי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין נשלט על ידי העקרון כי לצורך פתיחת מירוץ ההתיישנות אין הכרח כי מלוא הנזק יתגבש ויתגלה בטרם יחל מירוץ ההתיישנות. מצד שני, לא כל נזק פעוט יצדיק את תחילת מנין התקופה. המבחן לתחילת מירוץ ההתיישנות לצורך פקודת הנזיקין הוא מבחנו של האדם הסביר, קרי: באלו נסיבות היה אדם סביר עשוי להגיש תביעה על בסיס הנזק שהתגלה... המבחן לגילוי הנזק הוא אובייקטיבי... נקודת המוצא לצורך ענייננו היא, אפוא, כי תקופת ההתיישנות שחלה על תביעתו של הניזוק הינה שבע שנים מאורע התאונה, בהנחה שהנזק העיקרי התגלה במועד התאונה"

            כן ראו הדברים שנקבעו ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554, 557 :